לוזון עו"ד נ' אמארון הנדסה אזרחית בע"מ ואח'

החלטה

בפני בקשת התובע ליתן צו מניעה זמני אשר יורה לנתבעים להימנע מלמכור את הנכס המצוי ברחוב אח"י אילת 11 דירה 9 בקרית מוצקין הידועה כגוש 11570 חלקה 13 (להלן: "הדירה") וזאת עד לקבלת ההכרעה בתביעה שהגיש התובע לאכיפה ולפיצויים.

בבסיס הבקשה עומדת טענת התובע כי מסמך שנערך ביום 10.2.2012 הנושא כותרת "בקשה להרשמה לרכישת דירה" וחתום על ידי התובע (להלן: "המסמך") הינו בגדר זכרון דברים המהווה חוזה מחייב בין הצדדים ולפיכך, יש לאכוף את הוראות חוזה זה על הנתבעים ולחייבם למכור לו את הדירה תמורת הסך של 1,130,000 ₪ ואין לקבל את הודעת הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") מיום 23.2.2012 כי בהיעדר הסכמה בין הצדדים ביחס לפרטי העסקה, אין הקבלן מעונין להתקשר עם התובע ולפיכך הוזמן התובע לסור למשרד הקבלן ולקבל בחזרה את ההמחאה בסך 20,000 ₪ אשר הפקיד בעת החתימה על המסמך.

התובע מוסיף וטוען כי התנהלות הנתבעת לאחר החתימה על המסמך, היתה התנהלות בחוסר תום לב וכי התנערותה מהתחייבותה כלפיו, נובעת אך ורק מרצונה לקבל תמורה גבוהה יותר עבור הדירה וזאת הוא למד מן העובדה שביום 24.2.2012 התפרסמה בעיתון מקומי, מודעה המפרסמת את הדירה למכירה בסך של 1,200,000 ₪.

הבקשה אשר הוגשה במקורה למתן צו במעמד צד אחד, נענתה בהחלטתי מיום ..... תוך התניית מתן הצו בהפקדת הסך של 25,000 ₪ בקופת בית המשפט. משלא הופקד הסך הנ"ל על ידי התובע, לא נכנס הצו לתוקפו.

הנתבעת הגישה תגובה מנומקת ומפורטת לצו המניעה אשר לטעמה יש לדחותה מכל וכל שכן, לטעמה התובע הוא שהתנהל בחוסר תום לב כלפי הנתבעת והבקשה מהווה ניסיון שלו לנצל את הליכי המשפט לצורך כפיית הנתבעת להתקשר עימו בהסכם לרכישת הדירה על אף שאינה מעוניינת לעשות כן, לאור התנהלותו במגעיו עימה.

הנתבעת מסתמכת על החלטה שניתנה בבית המשפט העליון ברע"א 3160/08 אליהו מזר נ' גאון חברה לבנין והשקעות בע"מ מיום 28.6.09 (להלן: "ההחלטה מהעליון"), ואשר התיחסה למסמך הדומה למסמך עליו הסתמך התובע תוך קביעה כי קיימות אינדיקציות לכך שאין מדובר בזיכרון דברים ואין מדובר בחוזה מחייב ולפיכך סיכויי התביעה שם הוערכו כנמוכים ומשכך, ולאור מאזן הנוחות, אישר בית המשפט את החלטת בית המשפט המחוזי אשר דחה בקשה למתן צו מניעה זהה לצו המבוקש בפני.

במהלך הדיון בפני ביקש התובע לאבחן את המקרה שבפנינו מן ההחלטה בעליון שכן, לטעמו שלושת האינדיקציות הנסיבות שהביאו את בית המשפט העליון למסקנה כי הכף נוטה לעבר הקביעה שהמסמך שם אינו בגדר "חוזה מחייב", אינן מתקיימות במקרה דנן והתנהלות הצדדים מעידה דווקא על כך כי שני הצדדים ראו במסמך חוזה מחייב ולחילופין כי על בית המשפט לראות במסמך חוזה מחייב שכן, מתקיימים טעמים המצדיקים את אכיפת הסכם המכר על הנתבעת.

למען שלמות התמונה העובדתית, אוסיף כי אין מחלוקת כי בסמוך לחתימה על המסמך העבירה הנתבעת טיוטה של הסכם המכר ואף נקבעה ליום 16.2.12 פגישה בין הצדדים לצורך חתימה על הסכם המכר אלא שעוד קודם לישיבה זו, העביר התובע לנתבעת הערות על טיוטת הסכם המכר מהם התברר כי התובע אינו מסכים לרבים מסעיפי ההסכם וכי הוא מבקש שינויים רבים ביניהם קבלת פיצוי בדרך של הפחתת המחיר שננקב במסמך בשל העובדה כי המחסן שהוקצה לו קטן והחניות הינן פחות טובות מחניות אחרות בבנין. כמו כן חלק התובע על הסדר התשלומים שנקבע בנספח לטיוטת ההסכם וביקש לשנות ממנו וכן מחק את שמו כמי שמתעתד לקנות את הדירה מבלי שנקב בזהות הרוכש.

כעולה מתצהירו של הנתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע") שהינו מנהל ובעל שליטה בנתבעת, משהתקבלו הערותיו של התובע לטיוטת ההסכם, התקבלה החלטת הנתבעת שהיא אינה מעוניינת למכור את הדירה לתובע בעיקר לאור העובדה שהתובע ביקש לפתוח מחדש למעשה את המו"מ על מחיר הדירה, על אף שזה היה הפרט העיקרי שעל בסיסו נחתם על ידו המסמך. לטענת הנתבע, אשר אינה מוכחשת על ידי התובע, כבר ביום 16.2.2012 הודיעה הנתבעת לאביו של התובע שהיה מעורב במגעים מטעם התובע, כי הנתבעת מבטלת את הרשמת התובע לרכישת הדירה, הודעה אשר עליה חזרה הנתבעת בכתב, כאמור לעיל, ביום 23.2.2012.

...........................................

אבחן את טענות הצדדים בפני לאור ההחלטה בעליון:

ראשית, יצוין כי המסמך שבפני שונה במעט מהמסמך שעמד בבסיס ההחלטה בעליון במספר אספקטים. הראשון, בעוד שהמסמך שם כלל פרטים שונים ביחס לדירה וכן הסכמה על תנאי ומועדי התשלום, הרי שהמסמך שבפני אינו כולל פירוט כזה אלא יש בו התיחסות רק למחיר המוסכם, לעובדה כי הדירה נמכרת במצבה הנוכחי ובהתאם למפרט הטכני הקיים בדירה בפועל, וכן מצוין כי לדירה מוצמדת חניה כפולה המסומנת בתשריט חניות ואת המחסן הפנוי בקומת העמודים.

השני, במסמך שבפני קיים סעיף 6 הקובע:

"אם מכל סיבה שהיא תבטל החברה את הרשמתנו, הרי יוחזרו לנו כספי הפיקדון במלואם ... ולא תהיה לנו כל תביעה ו/או טענה מכל סוג ומן שהוא כנגד החברה."

מעיון בהחלטת בית המשפט העליון עולה כי סעיף כזה או דומה לו לא היה קיים במסמך שהיה בפני בית המשפט שם ולפיכך הגיע בית המשפט העליון שם למסקנה כי אין במסמך כל הבהרה כי אין בחתימתו כדי לחייב את החברה הקבלנית למכור את הדירה לרוכשים.

השלישי, נכונה טענת התובע כי אחת האינדיקציות עליה התבסס בית המשפט העליון בהחלטתו דהיינו היעדרו של מפרט בהתאם לחוק המכר (דירות תשל"ג-1973 והצו מכוחו), כאינדיקציה לכך שאין מדובר בחוזה מחייב אינה מתקיימת בענייננו שכן, במקרה שבפני מדובר בדירה שמצויה בשלבים אחרונים של בניה ולפיכך גם נרשם במסמך, כי הדירה תימסר במצבה ובהתאם למפרט הטכני הקיים בדירה בפועל והתובע אף חתם על דף שני למסמך, אשר בו קיימת תמצית של המפרט הטכני. אמנם נכון כי מפרט זה איננו סופי במובן זה שבתחתיתו נרשמו הערות המסייגות את תוקפו ולפיכך גם ענין זה דורש הסדרה סופית במסגרת ההסכם שעתיד היה להיחתם בין הצדדים יחד עם זאת ברור כי המצב כאן שונה מהמצב שבסיס החלטת בית המשפט העליון שכן שם כאשר מדובר ברכישת דירה "על הנייר", ברור כי היעדר המפרט הינו ענין רב משקל בהרבה מאשר קיומו החלקי במקרה בפני.

הרביעי, לטענת התובע גודלה של המקדמה (וליתר דיוק קוטנה) שנדרש לשלם בעת החתימה על המסמך, אינה צריכה לשמש אינדיקציה כנגד ראית המסמך כחוזה מחייב כפי שהיה בהחלטה בעליון, שכן כבר במעמד חתימת המסמך, הוברר לתובע שהנתבעת תעמוד על תשלום 90% משווי הדירה בעת חתימת ההסכם וזאת לאור העובדה כי מדובר כאמור בדירה כמעט גמורה אשר כל שלבי הבניה בה, הושלמו ולפיכך גם על פי חוק המכר זכאית הנתבעת לדרוש את תשלום מירב התמורה בשלב זה והיא עומדת על תנאי זה. לפיכך לטענת התובע יש להתעלם מן העובדה שבעת חתימת המסמך חויב בידי הנתבעת רק 20,000 ₪ שכן, כבר במעמד זה ועל אף שהדבר לא נרשם במסמך, היה ידוע לצדדים כי תנאי התשלום הם כאלה שבתוך מספר ימים על התובע לגייס את מרבית תמורת הדירה.

לפיכך לטעמו, אין באינדיקציה של תשלום מקדמה קטנה כפי שהיה בהחלטה בעליון להצביע על כך שאין מדובר בחוזה מחייב.

דבר אחרון ועיקרי למעשה בטיעוני התובע הינו כי התנהלות הנתבעת מיד לאחר חתימת המסמך, היתה התנהלות בחוסר תום לב אשר נבעה מרצונה של הנתבעת לבטל את הרשמתו ולהימנע מלהתקשר עימו בהסכם. לטעמו של התובע, הנתבעת ניצלה את ההערות שהעיר לטיוטת ההסכם כנהוג וכמקובל על מנת להתנער מההתקשרות עימו. אינדיקציה לכך הינה גם כאשר התובע הודיע לאחר הודעת הביטול בעל פה מיום 16.2.2012 כי הוא מוותר על כל הערותיו להסכם ומוכן לחתום על ההסכם ככתבו וכלשונו, עדיין עמדה הנתבעת על הודעת הביטול וסרבה להתקשר עימו.